לבקשת הצטרפות כמנוי

פניות מענות ושאר ירקות

מצעד הכותרות
 כל ישראלי תמיד מחפש מי דופק אותו:
"רב הישראלים באיי אנדמן לא התקשרו הבייתה, כי חשבו שההודים עובדים עליהם"

הזכרון הלאומי בצד הימני של המוח הישראלי:
הימין הקיצוני גייס את הרכבות לאושוויץ



דברים קורים בתל אביב

בקרוב:
מוזה
סיפורי סבתא
15.1.05
מסיבת הפתעה
את ההזמנה קיבלתי כבר האופן טלפוני מאחת מהח'ברה (נראה לי שחוץ מהח'ברה מתיכון אני לא אעיז לקרוא ככה לאף אחת מקובצות החברים שלי, ודווקא לח'ברה מהתיכון אני הכי פחות קשורה, אם בכלל).
-תהיי בתשע וחצי, ואל תאחרי, כי זו מסיבת הפתעה, ותביא בקבוק יין.
סבבה, האמת לא הקדשתי יותר מדי מחשבה, במקרה קניתי קקטוסון קטן מתנה לחתן האירוע, וגם זה רק כי עברתי במשתלה לקנות אדנית עם צמחי תבלין (צריך להתברגן ממתישהו), את בקבוק היין שהתבקשתי להביא השארתי בארון עם שאר היינות של ההורים שלי, אולי כי שכחתי אבל נראה לי כי בעיקר לא ממש היה אכפת לי.
התל אביבית שבי נשמה ובעטה, כנראה בעיקר כי התרחקתי כמה ק"מ מעיר הקודש, והחלטתי לנעלים כסופות עם עקבי סטילטו גבוהיים, שבאו בשילוב של ג'ינס צמוד וסוודר הרסני. כנראה כי לא התחשק לי ללבוש את מבט החנונית שבגיל 25 עדין נראית כאילו היא בכיתה ד עם חולצת פליז נעלי התעמלות ומכנס קורדורויי.
כמובן שהגעתי באיחור אופנתי של כמעט שעה, בעיקר כי ידעתי שחתן האירוע הוא מאחר כרוני בפני עצמו, נכנסתי בשקט אופייני בעיקר לי, עם קריאות התפעלות וחיוכים לכל עבר, ונשמעת כמו תזמורת צה"ל ביום ממש רע מוקפת מקרופונים.
סקירה מהירה של הנוכחים, הביאה אותי ישירות למסקנה שזו מסיבת הרטרו הכי חזקה שהייתי בה בשנים האחרונות, ולו בגלל הסיבה שזיהיתי כמה חבירם לספסל הלימודים שלא ראיתי מאז שיצאנו לחופשת בגרויות (ואומר אי שם בימים הראשונים של כיתה י"ב). החלפת מספטים בנאליים עם חלקם, הזכירה לי שיש סיבה למה מיהרתי לעבור אל העיר הגדולה, ושהם נשארו משעממים בדיוק כפי שהיו בימים הזוהרים של גיל 16.
אחרי שבמשך שעה כולם הסתתרו מאחורי ספות אורנות וכו', חוחץ ממני ועוד מישהו שיצאנו לעשן במרפסת, את ה"ששששששש" יכלו לשמוע לדעתי בכל הרחוב וגם ברחובות הסמוכים, וגם את התפרצויות הצחוק הקטנות. מי אמר שילדים בגיל 25 בוגרים מילדים בני 9? באופן מאוד לא מפתיע, חתן האירוע היה לא מופתע, כששיר פתחה לו את הדלת מאופרת ומתוכשטת ואמרה שהכל בוטל כי הוא מרגישה לו טוב בעוד הכלב שלה מנסה לתקוף את אחד הנוכחים מתחת לשולחן בסלון.
הוצאנו את העוגה, ותהיתי למה עדיין משתמשים בנרות הנוזלים שהורסים את העוגה אם המציאו כבר נרות שלא עושים את זה והם גם יותר גבוהים ומדליקים. מחאנו כפיים, ועברנו לשלב של הכיבוד הקל. בימים ההם זה היה חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון במבה וביסלי בצל. הפעם זה היה קצת יותר מעודן עם דג מלוח (???!!!) פרוסות בגט עם גבינות זיתים, וכמובן בורקס שבמהלך הזמן שחיכנו לבעל האירוע הגיעו לטמפרטורה בה הם היו טרם הופשרו ונכנסו לתנור.
העוגה הייתה מצויינת טריקולד, עם כיתבו יום הולדת שמח משוקלוד מריר איכותי, ונאכל באופן מפתיע ממפיות ובליווי מיץ וודקה. לפחות לא היו סוכריות כסף עם חומרי צבע רעילים.
אחר כך כיבו את האור ושמו מוסיקה כולם ישבו על הספות וחיכו שמישהו יתחיל לרקוד. רק שיר וליאת שהיו מבושמות עד כדי עילפון, לקחו יוזמה והתנדנדו בפרעות מצד לצד עד שנפלו לרצפה, בעוד אנחנו מלווים אותן בכל צחוק רם. אחר כך שיר בקשה שאני ארקוד כמו בימים הטובים בצבא בהם פיזזנו על רחבת הומן על בסיס קבוע, הסתכלתי עליה במבט מרחם על הפאטתיות שבה לקתה עם השנים, וההלכתי לעשן נרגילה.
לקראת אחת המסיבה ממש גוועה, והחלטתי לצאת לפני שיתחיל המבול ואאלץ לדדות בינות הסשלושליות בנעלים בגובה מגדל אייפל. כל אחד והפאתטיות שלו.

הגעתי למסקנה שמאז כיתה ד' המסיבות האלה לא ממש השתנו:
1. הבמבה והביסלי הוחלפו בדג מלוח וזיתים ואילו הפיתות בבאגט.
2. במקום מיץ פטל וקולה יש הרבה יותר וודקה ובירה, שגורמים לחלק מהאנשים להתנהג כאילו הם בכיתה ד'.
3. העוגה שודרגה המוצרים הנלווים לא.
4. אף אחד לא רוקד במסיבות האלה, חוץ מכמה אנשים שנראים מאוד מגוחך בסיטואציה.
 

4 תגובות | תל אביבית 18:59

11.1.05
האיש מן הצללים
רומן מטורף שנקטע עוד לפני שהפך לזיקוקי הדינור הכה מדהימים, אחרי שהפך לחברות אמיצה, והפך לאח גדול ומדריך ודואג, ואיש שיח מדהים שידע כאילו את כל התשובות, או שלפחות ידע להגיד איך ללכת בדרך כדי למצוא אותם, אחרי לילה קשה כשאני בוכה בכיכר מנסה להבין את אחת הכושיות במהות הייקום, והוא בצד השני של הטלפון חצי חסר אונים חסר לא מחובר ועוד רבע מרחף במקום אחר, פתאום הוא עזב את הכל ונעלם אל תוך הצללים.
קטמנדו, ב"ש, הודו, רמת השרון, תל אביב, תאילנד, רג'אסטן וכך המסלול חובק לו ארץ ועולם, נע ונד במסע לגילוי העולם, החיצוני או הפנימי ולדעתי שניהם יחד, תואר ראשון ותובנות חדשות, ידע חדש, ומראות משמימים, הגיל שהמשיך להתקדם לו על ציר הזמן והפנמות שנותן רק נסיון החיים.
השיחה האחרונה שנשארה אז לא פתורה, ונפתרה לבדי במרוצת השנים, ורק הטעם המלוח של הדמעות שנזלו אז עוד מדגדג לי לעתים בקצה השפה, וחיים שלמים שנבנו מאז שהוא נעלם, והידע שצברתי והתובנות שהפנמתי והגיל שהמשיך לרוץ לו על ציר הזמן.
השיער התארך, הגוף השתנה, חילוף החומרים ורמת ההורמונים, הריח חיתוך הדיבור הלבוש החיוך ומבט העיניים השקט הפנימי היופי החיצוני התכונות הדומיננטיות שמנסים להחביא התמתנו ותוכנות חדו הוחצנו.
ופתאום אחרי כל השנים הוא שוב מופיע מהאפלה, במייל פשוט, שהמשיך לתקשורת בדרכי טכנולוגיה חדשניות, שמי היה חושב אז שזו תהיה דרך תקשורת כל כך טריויאלית ונפוצה. שני חצאים של עולם, קווי זמן שונים, וציר זמן אחד לשנינו, ושפה משותפת, וחלום שמתחיל ונרקם.
וצונאמי אחד שגרם והוציא רגשות דאגה, אם מהמצב העולמי הכללי ואולי דווקא כי הוא שם, ומייל הרגעה וסמס מלטף, ומייל שאלה ומסנג'ר מפרש, ותוכניות נבנות וקשרים נרקמים, החוטים שנפרמו שוב מתוקנים ותופסים צורה שעדיין לא ידוע מה פירושה. הסכמים וירטואלים לחיים משותפים, עם בסיס לא מובן וכוונות לא ברורים.
ושעון חול שרץ אחורה למועד בו שנינו נעמוד בחצי כדור אחד, העיר אהובה אחת, ברחובותיה הקטנים, בבית קפה או בפאב, והכל יפסיק להיות וירטואלי ויתחיל להיות מציאותי, עור וגידים יחלו להתגבש בקשר המוזר הזה שביננו שהתחיל אי שם בדקות הראשונות של שנת 2000.
אז הוא אמר: ברוכה הבאה לעתיד, והדביק שניקה חמה ולוהטת מפנקת מענגת שנמסה בפה.
האם גורל, האם מזל, האם אמיתי או פנטזיה משותפת, האם קשר שהתחיל ברגעים הראשונים של העידן הבא, הוא מן קארמה חוזרת או אפיזודה חולפת.
האם היית או היה זה חלום? והאם התגשם?
האם הוא יודע משהו שעדיין נשגב מבינתי, ואולי רק אולי אתה הוא עתידי?
 

1 תגובות | תל אביבית 22:34


מי האיש הניבט מהמסך
קצת אחרי קצרצרים בתרגול היומי שלי של עיוף העיניים מול מסך הטלויזיה, אני בוהה בדייט לסטריט, שהאמת היא תוכנית די משעשעת ולו בגלל אביעד קיסוס והבדיחות הספק גיי שלו ספק ציניות.
הוא שם פעמיו לבית של צעירה קצת מצחיקה מדי, קצת אנרגטית מדי, קצת ילדה מדי, קצת יותר מדי. ואחרי שהוא בונה איתה את הפרופיל של הגבר על הסוברו הלבן, הוא יוצא למצוא את האביר המוחצן.
ופתאום אני קולטת את אחד הגברברים המוצעים (שפרטי שמורים במערכת) והלו מבט אחד שווה אלף מילים, ועיניו מסתכלות עליו, ואני פולטת צוויחת תדהמה, הרי אנחנו כבר מכירים.
ורק נמשיך ונאמר שעלה על הגבר בינות מצעי, אי שם בעבר הרחוק עד מאוד, וגדל הילד שהיה אז לגברבר, ספק תל אביבי ספק מעיר מקורו, נפל ונשר לו לעבר הגמר, ורק החיוך שלו הזכיר לי מה הפסידה אותה ילדה נערה בתחילת שנות העשרים שוויתרה על משהו שבקושי טעמה...

עדכונים (במיוחד לבועז)
אני חוזרת לכתוב ברשימות
 

0 תגובות | תל אביבית 20:36

3.1.05
פופוליטיקה
בעוד שרק לפני חודשים מעטים, קראו אנשי הימין ככלל והימין הקיצוני כפרט, כנגר הסרבנות השמאלית והמשיכו ו"הללו" את הסרבנים במילים כאלו ואחרות מכאן ועד עזה ובחזרה. עומדים פתאום אותם האנשים שהזהירו אותנו עד כמה גדולה הסכנה המוסרית והערכית למדינת ישראל ביום שבו יתחילו חיילים לסרב לפקודה.

ופתאום התהפכו היוצרות, וכעת על הפרק עומדים נושאים חדשים, קמה שבה ועלתה צעקתם של מתנגדי הסרבנות, אך הפעם הייתה זו צעקת תמיכה לקום ולסרב פקודה לפינוי התנחלויות, כי אם לא כן ישנה סכנה עצומה לארץ ישראל.

קריאת הסרבנות של השמאל אשר הייתה תופעה שולית, שהונהגה ע"י השולים של הזרם, והייתה יוזמה של אנשים פרטיים שהחליטו על דעת עצמם לקום ולסרב, הם לא קמו וקראו לכולם ללכת בעקבותיהם, הם לא באו בטענות לאלו שהמשיכו לעמוד על

מנגד תופעת הסרבנות הימנית, מונהגת על ידי ראשי הימין הקיצוני, היא קוראת לכל תומכיהם לקום ולסרב פקודה, והם רואים בעצם אי הסירוב לפקודה בעיה מוסרית וערכית העלולה לסכן את מדינת ישראל.

האם התחלתם לשים לב לפרדוקס?

ניתן לשלול או לתמוך בגישת הסרבנות ככלל, ללא שום קשר לסיבה ולדיעה פוליטית, זהו ויכוח חשוב שיש לקיימו בקול רם קבל עם ועדה, על מנת שלא לאבד את ערכי הדמוקרטיה. אך האם נכון לקפוץ מצד לצד על פי המצב? אינני חושבת שנכון במקרה זה לשחק זיג זג בין העמדות.
ואם כבר בפוליטיקה עסקינן, הרי יוזמה
ברוכה של טומי לפיד, אשר החליט ללמד את כולנו שיעור בדמוקרטיה, ולהראות לנו כיצד
דמוקרטיה בריאה וטובה אמורה להתנהל. מי ייתן וגם האופוזיציות בעתיד יהיו href="http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3027665,00.html">צל 

0 תגובות | תל אביבית 17:39

2.1.05
היום האחרון של השנה
אז חגגנו יום אחד לפני שבאמת התחליה השנה החדשה. בעצם מה זה משנה, הרי כל הרעיון זה המסיבה והחגיגה ולא כל כך האירוע עצמו. אנחנו מתנגדים לחגיגת האירוע הגוי, מתעבים את הפקקים וחוסר החניה ביום האמיתי, מתחמקים מנהגים שיכורים שפוגעים בנהגים אחרים (לרב גם הם שיכורים) ובסוף פוגעים במי שלא שתה. דרך אגב שמתם לב שכל הפרסומות זה על מי שנפגע ע"י נהג שיכור, מה הנהגים השיכורים לא נפגעים, אז למה אף אחד לא מדבר עליהם?
גם אני תרמתי את תרומתי הפיסית לנהרות האלכוהול (והאנג אובר) ביחד עם מוסיקה רועשת וריקודים חצי אמיתיים חצי שיכורים וחצי מאולצים, אין ספק אנשים מעניינים, קירות מסתובבים, צחוקים מתפרצים, רקדנו עד שמישהו ייפול על ברכיו, ואז החלטנו שזה לא מספיק והתחלנו להתפזר ממש רק שהעשירי הוא החמש עשרה היה שרוע בקיא של עצמו על הרצפה.
חזרתי הביתה להקיא בשירותים הפרטיים שלי (פשוט לא ראיתי את עצמי מקיאה חצי שרועה על רצפה שלפחות 20 איש שרעו עליה לפני והקיאו את נשמתם לאותה האסלה), כמו ילדה מבית טוב, בחרתי את היחידי שידעתי שלא שתה (כלומר שתה בקבוק קולה שלם ולא הפסיק לגערפס בדרך), התיישבתי על במושב הקדמי, נוסעת ותוהה למה כל האורות נרוא מרקדים), הצמתים פתאום נראו לי הרבה יותר גמישים ורכים.
שניה וחצי לפני הבית בעודנו עוברים על ידי הקיוסק האחרון בדרך לדירה, נזכרתי שיש לי חשק עצום לביסלי בצל ופסק זמן (תתפלאו כמה טעים זה עובד יחד כשהקיבה שלך מפוצצת באדי אלכוהול ומיצי קיבה). הגענו הביתה שניה לפני שהיה מאוחר מדי, פתחתי ת'דלת אני אפילו לא בטוחה שסגרתי אותה, התיישבתי על הרצפה, הקאתי את הביסלי בצל והפסק זמן והוודקה והבירה והיין והפופקורן מהמסיבה, ואת ארוחת הצהריים משלשום ואת החמין משבוע שעבר.
במאמצים אחרונים, סחבתי ת'צמי לאמבטיה דחפתי את כל הראש מתחת למים, אני אפילו לא בטוחה שסגרתי ת'מים, נכנסתי למיטה עם המגפיים והשמלה והמחשוף והאיפור שכבר היה מרוח, וקמתי ליום האחרון של השנה עם בחילה נוראית וכאב ראש עצבני וחשק לא נורמלי למיץ תפוזים.
את ההפוגה ואת חוסר היכולת לעשות כלום העברתי מול המחשב, שם גיליתי הודעה שתוכנה צופן את הבאות עלי בשנה הבאה...ועל זה עוד יסופר בהמשך.
שנה טובה לכולכם, גלים של אושר תקווה חמלה ורצון טוב.

נ.ב
לא שכחתי שהיה צונאמי, פשוט החלטתי להתעלם
נ.ב.ב
אפשר לעשות מנויים, סת'כלו בצד שמאל
 

3 תגובות | תל אביבית 18:38

29.12.04
טיולים ממונצ'סים
בסך הכך רצינו לאכול ארוחת ערב מאוחרת,
אז נכנסתי לאוטו עם הפולניה (ע"ע אמא שלי) , וישבנו עוד כמה דקות מתחת לעץ
שטיפטף עלינו צונאמי של בונקלך עציים (תמיד הייתי בטוחה שהפירות האלה נושרים בסוף
הקיץ, אבל מצד שני סוף הקיץ בארץ זה בעצם כל החורף). ואחרי המתח שנחת על גג האוטו,
החלטנו לסוע לכיוון קפה ג'ו.

רק קרה והפולניה פיספסה את הפניה, והיה
ובתל אביב פניה שמאלה יש רק כל פניה חמישית (אלא אם כן אתה צריך לפנות ימינה ואז
כל הפניות כמובן יהיו שמאלה). אז החלטנו לסוע לקופי בר ביד חרוצים, רק שהפולניה
עשתה כל מיני קולות, ועוד לפני שהיא הספיקה לגמור להתלונן על רמות המחירים של
המנות בתל אביב, כבר חלפנו על פני הקופי בר ונתקענו בפקק במגרשון שעל יד האסקובר.
וכל זאת בגלל עבודות בכביש שהפכו כבר מזמן להיות נוף ארצנו בעיקר עירינו (ע"ע
שד' ירושלים).

מבט חטוף בהגיענו לקצהו של הפקק, חשף
שני שוטרים ישובים ליד מדורה קטנה מול שני מחסומים שמסמנים שאלו כאן בונים. המדורה
הייתה לצורך חימום, אך הזכירה לי את הסלאמס של ניו יורק. ואחרי כמה קללות לנהגים
שחתכו להמולה שהייתה, ניסינו לנווט את דרכינו למסעדת דגים הרחק מההמולה.

הסתבכנו בכל הרחובות הקטנים של דרום תל
אביב, ומטרה אחת לפנינו מסעדת עבדו הדייג ברח' יפת ביפו. בדרך תהינו אם בכלל עוד
נקבל קבלת פנים נאותה, על פי השעה שהלכה והארכה, אבל ציצול אחד ושיחה עם אחת
המלצריות העלה חיוך גדול על פנינו והעביר הורשה ישירה מהמוח לקיבה להתחיל ליצר
מיצי עיכול לקראת הארוחה.

את בנינו קיבלו שתי מלצריות מקסימות,
שפרסו כמנהג מסעדות הדגים (שלדעתי יש מקום לקרוא להם דגיות על משקל סטקיות) סלטים
לרוב, התרכזנו בסלט הטבולה שהצטיין במציאת האיזון הנכון בין כל המרכיבים, דג מלוח
מזן משובח, וסלט אבוקדו מרענן, שאר הסלטים לא הצטיינו באופן מיוחד, על אף שנעלמו
מהר מן הצלוחיות מפאת הרעב, הסלטים הגיעו עם פיתות רותחות מתובלות בזמן זית וזעתר,
מעדן בפני עצמו.

לעיקרית הזמנו דניס על הגריל, בקשתנו
להוריד את השמן מן התיבול לחלוטין זכתה להתעלמות טוטאלית, אך עדיין הדג הצטיין
בטריות פריחות וטעם גן עדן. כתוספת הזמנו סלט ירקות ערבי קצוץ שתובל בדיוק במידה
עם הרבה בצל לימון ושמן זית. כצ'ופר קיבלנו צלחת של מטוגנים שכללה טבעות בצל
וחצילים שהיו מצויינים.

יצאנו בנק של 150 ₪ כולל קנקן לימונדה,
כם בטן מלאה וחיון ענק על הפנים.



עבדו הדיג,
יפת 37
03-5182595 

0 תגובות | תל אביבית 15:06

28.12.04
סובב סובב לו האופן
איש בחליפה מחוייטת שחורה עניבה חדשנית עם נטייה קלה לרטרו (זה לא פסח גם על הגברים שבעיר), כובע גרב מתקופת השירות בגולני או גבעתי (האם באמת יש הבדל כזה תהומי בינהם?), רוכב לו על אופניים מצוקמקים, בסלסלה מקדימה מונח תיק יד מעור משובח רמז למקוצעו צווארון לבן בו הוא מחזיק.

איש בחליפה שחורה מחוייטת חולצה לבנה המציצה מלמטה המכנסים טיפה קצרים ומשהו מציץ לו מבין המעיל השחור הארוך, כובע לבד שחור מונח על ראשו ומתחת מבצבצת כיפה תואמת, ילד על הרמפה מקדימה, ילד על הסבל מאחורה וילד אחד על הכתפיים, כולם רוכבים בחברותא בדרך לישיבה בהמשך הרחוב.

אישה בחצאית ורודה מנופחת, עם שיער אסוף בקפידה, משקפי שמש ענקיות המכסות את רוב פניה, ונעלי סירה על עקבים מעודכנות, רוכבת על אופניים עם סרטים בצדדים, בסלסה מקדימה תיק בד מקושקש הצעקה האחרונה (רק עדיין לא יודעים של מי).

אישה עם חצאית סמרטוטים מתנופפת, שיער רסטות בדום מתוח מעטר את ראשה, משקי שמש כחולים צובעים לה ת'דרך, רוכבת על אופניים של תאילנדים ועל הסלסלה מקדימה יש סטיקר "רק אהבה תביא אהבה"....

רק בתל אביב.

נ.ב
לא ציינתי בפוסט הקודם
אבל המון המון המון המון תודה לאילנה שעזרה ותמכה בהקמת הבלוג הזה.
מי ייתן וירבו נשים כמוך ברשת
 

2 תגובות | תל אביבית 19:59

27.12.04
פעם ראשונה
מלטף, גורם לקצות האצבעות לרעוד, לפרפרים בבטן לרקוד.
קודם מתלבשים יותר מדי, אחר כך מתפשטים אך משאירים עוד דברים לחשוף, בסוף נשארת רק עטיפה חיצונית תמציתית אבל מדוייקת.
ואט אט חודר הטקסט לגופו של עניין, ואפשר להתאהב בפנימיות ולדלג מעבר לחיצוניות.

שנתיים בישראבלוג (וקצת אבל בגילינו את הקצת תמיד מנסים להעלים), ועכישו הגיע הזמן לעבור וללכת הלאה. 

5 תגובות | תל אביבית 19:12

בין הבתים הלבנים שמזמן האפירו
בין המכוניות ההומות ופיח האוטובוסים
בין חנויות הבגדים לחנויות הנעליים
בין החרא של הכלבים והפיקוסים
בין דוכן השווארמה ללאונג' בר
ברחוב ע"ש אחד מגדולי הציונות
בעיר העיברית הראשונה
נכתב בלוג זה